שתי ידיים טובות / נעמי צורי בן רפאל

שתי ידיים טובות / נעמי צורי בן רפאל

לעולם לא אשכח את היום הראשון שלי בכיתה א'.
בבוקר של אותו יום לקחתי בידי האחת את הילקוט החדש ובידי האחרת החזקתי את כף ידה של אמא והלכנו יד ביד לבית הספר.
"למורה שלך קוראים צפרירה," הזכירה לי אימא כשהיינו בדרך.
"איזה מין שם זה צפרירה?" שאלתי.
"זה שם יפה," ענתה אימא.
"היא טובה כמו הגננת חנה?" שאלתי.
" היא טובה. את לא צריכה לדאוג. את תראי," ניסתה אמא להרגיע אותי.

כשהגענו לכיתה, המורה צפרירה עמדה בפתח.
"בוקר טוב לתלמידה החדשה," אמרה צפרירה והושיטה לעברי את כף ידה. אבל אני במקום להושיט לה יד, נעצרתי על מקומי קפואה, אחוזת פחד נוראי. כף היד המושטת הייתה כף יד קצרה וצרה. הזרת הקטנה הייתה מחוברת אל הקמיצה שהייתה רק מעט יותר גדולה ממנה, והאגודל, קטנה גם היא מהרגיל, הייתה מקופלת כלפי פנים.
צפרירה הביטה בי ובכף ידה המושטת ואמרה בחיוך: "או, סליחה," והושיטה אלי מיד את כף ידה האחרת.
"קוראים לי צפרירה ואני אהיה המורה שלך," היא אמרה לי בקולה הנעים. אבל אני נשארתי קפואה על מקומי. מראה כף היד המשונה הפחיד אותי. נצמדתי אל רגלה של אמא והחזקתי את שתי ידי קרוב קרוב לגופי.
"לא יפה לא להגיד שלום למורה," ניסתה אימא להתגבר על המצב המביך.
"שלום," אמרתי לה בלחש אבל ידיי נשארו צמודות אלי. אפילו בכף ידה הטובה לא יכולתי לגעת. אמא הנבוכה לקחה אותי אל חדר הכיתה, נתנה לי נשיקה ואמרה לי: "אל תדאגי. הכל יהיה בסדר," והלכה.
בדיוק אז צלצל הפעמון. כל הילדים נכנסו לכיתה והמורה צפרירה עזרה לכל אחד למצוא את מקומו. כשכולם כבר ישבו היא אמרה "בוקר טוב ילדים."  אחר כך לקחה גיר וכתבה בידה הטובה על הלוח: "שלום כיתה א'". אבל העיניים שלי, במקום שיעקבו אחר ציור הגיר על הלוח, לא פסקו מלהביט לעבר כף ידה הקטנה.

"מה למדתם לקרוא היום?" שאלה אותי אימא כשחזרתי הביתה בסוף יום הלימודים.
"בהפסקה צפרירה שיחקה איתנו בכדור," אמרתי לה כאילו לא שמעתי את השאלה.
"ואיך היה?" שאלה אימא.
"אני לא זרקתי אליה את הכדור," אמרתי.
"למה?"
"בגלל היד שלה. פחדתי שהיא לא תוכל לתפוס אותו."
"צפרירה יכולה לעשות עם כף היד הזאת כל דבר," אמרה אימא.
"אבל אני פוחדת ממנה," אמרתי.
"את לא צריכה לפחד. היא לא נושכת," ענתה לי אימא.
"את יודעת שאף ילד לא רצה ללכת על יד היד הזאת. כולם אמרו שהיד הזאת לא טובה והם רצו להיות רק בצד של היד הטובה."
"וצפרירה לא נעלבה?" שאלה אימא.
"לא יודעת."
"צפרירה לא אשמה שיש לה יד כזאת."

בימים הבאים הייתי מוטרדת במחשבות על היד הלא טובה של צפרירה ולא יכולתי להתרכז בלימודים, וכשהלכתי לישון, לא יכולתי להירדם. מראה כף היד הקטנה חזר אלי בכל פעם.
לילה אחד חשבתי: "למה אימא אמרה שצפרירה לא אשמה שיש לה יד כזאת?" אולי היא כן אשמה? בטח היא עשתה משהו נורא רע והיד הזאת היא העונש שלה."
בבוקר אמרתי לאימא: "בטח צפרירה עשתה פעם משהו רע וכף היד הזאת היא העונש שלה".
"זה לא עונש," הסבירה לי אימא. "ככה היא נולדה."
הדברים של אימא לא התקבלו על דעתי והמשכתי בשלי.
"ואם צפרירה תעשה עכשיו רק מעשים טובים, אז תצמח לה יד חדשה?" שאלתי.
"המורה צפרירה טובה והיא עושה מעשים טובים, אבל אף פעם לא תצמח לה יד חדשה. היד הזאת תהיה איתה תמיד."

עברו ימים רבים מאז תחילת הלימודים. בשיעורים המשכתי להסתכל על כף היד הקטנה וצפרירה המשיכה להתלוות אלינו בהפסקות. לפעמים היא הצטרפה למשחקי הכדור שלנו ולפעמים היא רק הסתובבה בקרבתנו.

יום אחד, כששיחקנו ב'תופסת', צפרירה ישבה על ספסל בצל אחד העצים והביטה בנו. ילד אחד רדף אחרי ואני ברחתי מפניו בכל כוחי, שלא יתפוס אותי. פתאום נתקלתי באבן בולטת. נפלתי והשתטחתי על האדמה. הרגשתי כאב חזק בשתי הברכיים. שכבתי על האדמה ובכיתי. לא יכולתי לקום. ופתאום שמעתי את קולה של צפרירה לידי. היא הושיטה לי את כף ידה הטובה ועזרה לי לקום. הברכיים שלי היו פצועות וכואבות. ואני נצמדתי אליה והמשכתי לבכות.

צפרירה חבקה אותי בידה האחת ובידה האחרת ליטפה את ראשי ודברה אלי בקול שקט ומרגיע. פתאום הפסקתי לבכות וניסיתי להרגיש מי משתי הידיים  היא היד הטובה ומי היא היד הלא טובה, אבל לא יכולתי להרגיש בהבדל.
"בואי נלך למרפאה," היא אמרה לי, "שם האחות תחבוש לך את הפצעים." היא הושיטה לי יד ושתינו הלכנו יד ביד למרפאה.
כשחזרנו לכיתה, צפרירה כתבה בגיר על הלוח. הסתכלתי על שתי הידיים שלה וחשבתי על מה שאימא אמרה לי על כך שצפרירה עושה מעשים טובים, ועל כך שהיא יכולה לעשות עם כף היד הקטנה כל דבר כמו עם כף היד האחרת. פתאום לא חיפשתי את היד הלא טובה. פתאום ראיתי שתי כפות ידיים טובות, שאחת מהן קצרה וצרה בעלת אצבעות מחוברות ואגודל מקופל כלפי פנים והאחרת היא כף יד רגילה.

social position

שתף